הימים האחרונים הביאו אותי לחשוב על מצבים שקורים לנו בחיים ומשאירים אותנו פעורי פה לדוגמא: "מה? באמת לא ידעתי"?, "אין סיכוי שזה מה שקרה!", "הייתה לי הרגשה אבל לא רציתי לפתוח את זה." הביטויים האלו בעצם מאותתים לנו שייתכן ולא פעלנו בצורה נכונה או שמי שעומד מולנו נמנע מלשתף אותנו במה שעובר עליו. אולי זה ממקום של פחד מביקורת אולי החשש מהגברת עוצמת החרדות ובעיקר הפחד האישי שלנו להתעמת עם האמת.
לכול אחד מאיתנו קיים תמיד החשש לשתף אנשים יקרים לנו, גם מהפחד מהתגובה שלנו למצב ובעיקר החשש לאדם היקר שעומד מולנו איך הוא יכיל את הבעיה או ההתמודדות שלי?
הדרך לתקשורת מיטבית היא לאו דווקא ממקום של לשחרר. תעשו מדיטציה, יוגה ועוד, שזה תמיד טוב,
אך תקשורת והנגשת המסרים מול היקרים לנו, היא דווקא במחשבות שלנו והפרשנות שלנו למחשבות. על מנת להשתחרר מעול מחשבתי עלינו ראשית להתמסר לפתיחות ורצון שלם עם עצמנו לדבר מעשית את הדברים ממקום בטוח שאמון הוא ערך עליון עבורנו ואנו רוצים לפעול בהתאם לערכים שלנו.
זאת ועוד כדי שנצליח להוריד עבורנו את מפלס החרדה ואף לתקשר באמון מלא עם הבן זוג או הסובבים אותנו.