לפעמים אנחנו יושבים ליד האדם שאיתו אנו הולכים כבר דרך ארוכה, ומגלים שחומות דקות ולא נראות צמחו בינינו פתאום. לא מתוך רצון להתרחק, אלא מתוך רצון להגן על הלב. כל אחד מאיתנו מתכנס מעט פנימה, וכך נוצר מרווח שלא תמיד יודעים להסביר אותו במילים.
במרווח הזה מתעוררות מחשבות שקטות בראש: "אולי משהו השתנה?", " אולי הוא כבר לא רואה אותי?", "אולי האהבה כבר לא גרה איתנו עוד"?
המחשבות האל נשמעות אמיתיות, אך הן רק מחשבות. הן מספרות סיפור שמבקש לשמור עלינו, אך לא תמיד משקף את מה שקורה לנו באמת.
מאחורי השקט מסתתר בדרך כלל רגש של שנינו כמו סוג של כמיהה להיות מובנים. יש בנו פחד להכביד, פחד להיפגע והרבה תקווה להתקרב מחדש.
כשאנחנו מעיזים להתחיל לדבר באמת, מתרחש משהו עדין. שיחות עומק בינינו מקלפות שכבה אחת בכל פעם: שכבת הגנה, שכבת הרגלים, שכבת הציפיות וחוסר תיאום הציפיות ביננו. מתחתיהן מתגלה רוך שאולי שכחנו שקיים ופשוט רצון להיות קרובים שוב.
לא דרוש שינוי גדול. לפעמים זה מתחיל במשפט אחד כנה. "אני מרגיש שקצת התרחקנו", " אני רוצה להבין מה חשבת", "הדרך פרשנות שלנו היא לא תואמת". אלה רגעים קטנים שמסירים אבן אחת מהחומה. אחריה עוד אבן וככל שהשכבות יורדות, החומה כבר פחות מאיימת והלב מוצא מחדש את הדרך.
אהבה לא נעלמת, היא לפעמים רק מחכה שנאפשר לה להתעורר מחדש.